<h1>מהר"ם חלאווה — פסחים</h1>
<h2>דף ב.</h2>
[פסחים נ"ג ע"א] מקום שנהגו למכור בהמה דקה לעכו"ם מוכרין שלא למכור אין מוכרין. משום דחיישינן לרביעה אי נמי כטעמא דאתמר בירושלמי [ה"ג] מפני שהוא מוציאה מידי גיזה הגע עצמך שהיא עז מוציאה מידי בכור הגע עצמך שהוא זכר מוציאו מידי מתנות מעתה חטים אין מוכרין להם שהו' מוציאן מידי ברכה. ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה. משום נסיוני או משום שאלה או משום שכירות. ואין זה מקומו להאריך בפסק הלכה. ובן בתירה מתיר בסוס. משום דלרכיבה קאי וחי הוא נושא את עצמו וכבר הוא כתוב אצלי בארוכה ואכתבנו בסוף הפרק בס"ד.
<h2>דף ב:</h2>
[פסחים ו' ע"א] בהמת ארנונא חייבת בבכורה או אינה חייבת. י"מ ארנונא שותפות דגוי מלשון [במדבר כ"א] כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמורי. וכן בעיסה. וקשיא דא"כ היכי סלקא דעתין מעיקרא למימר דכל דמצי מסלק ביה בזוזי חייבת בבכורה והא אמרינן התם בפרק איזהו נשך [ע' ע"ב] המקבל צאן ברזל מן הגוי ולדות פטורין מן הבכורה ואע"ג דמצי מסלק ליה בזוזי מאי טעמא דכיון דאי אתי גוי ולא משכח (ולדות) [זוזי] שקיל לה לבהמה הו"ל יד גוי באמצע וכל יד גוי באמצע פטורה. אלא שבזו י"ל דהתם שאני שהבהמה כולה תחלתה של גוי וכדקא יהיב טעמא. אלא דאכתי קשיא למאי דאסיקנ' דחלה חייבת משום דלית ליה קלא ומשמ' בין יש בשל ישראל כשיעור חיוב חלה בין אין בו. ואלו בשותפות אין הדין כן דתנן במס' חלה [פ"ג מ"ה] נכרי שנתן (לו) [ל]ישראל לעשות עיסה פטורה מן החלה נתנה לו במתנה עד שלא גלגל חייב משגלגל פטור העושה עיסה עם הנכרי אם אין בחלקו של ישראל כשיעור פטורה מן החלה אלמא לאו בקלא ולאו קלא תליא מילתא. ועוד דגרסי' עלה דההיא בירושלמי [שם ה"ד] ומה בינה לעיסת ארנונא שהיא חייבת בחלה תמן ברשות ישראל היא עומדת שמא ימלך הגוי שלא ליטלה ברם הכא בדעתו תלויה אלמא ארנונא לאו שתוף הוא. ועוד דמאי שי[א]טה הכא שיתוף הגוי. אלא ארנונא מלשון והלך זה ארנונא כלומר שנותנים עישור (הבהמות) [התבואות] או חלק המלך וכן מן העיסה ומכל מאכל ולשון ארנונא בלשון פרס מאכל וכן נונא היום בלשונינו וכן נראה לי שכשהולך המלך ממקום למקום נוטל זה לסעודתו ועל כן נקרא והלך והוא דבר הלמד מענינו להא דרבא דבעירו חמירא דבני חילא. ומשו"ה אמרי' בירושלמי דלא דמי דהתם בשותפות עד שיגלה הגוי דעתו שאינו רוצה בה מסתמא שלו הוא אבל הכא מסתמא של ישראל אלא שאם בא הגובה לגבות הרשות בידו. וכן כתבתיה בפ' קמא דמס' בתרא.
<h2>דף ז.</h2>
[פסחים כ"ז ע"א] ועוד התניא בהדיא וכן היה ר' אליעזר אוסר בכל איסורין שבתורה. אלמא דר' אליעזר אית ליה זה וזה גורם אסור. וא"ת והא אמרינן במס' תמורה [ל' ע"ב] ומייתינן לה בע"ז [כ"ד ע"א] כל פסולי המוקדשים ולדותיהם כשרין ר' אליעזר פוסל אמר עולא מחלוקת בשעיברו ולבסוף נרבעו דהיא וולדה נרבעו אבל נרבעו ולבסוף עיברו דברי הכל מותר (לעגלה) אלמא לר' אליעזר זה וזה גורם מותר. א"ל שאני התם דולד נרבע' דרבנן הוא דאסור ומשו"ה מיקל בה ר' אליעזר והיינו דמפלגי בה בין הקדישן ואח"כ נרבעו לנרבע ואח"כ הקדישן ואי מדאורייתא מאי שנא. דהא מקבלה בישולא מקמי דניתן עצים דהתירא. מקבלא בישולה שמשתמש בה בצונן קודם שיתננ' על גבי האש. שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שפי' קדרה תבשיל שבקדרה.
<h2>דף ט:</h2>
[פסחים מ"ז ע"א] יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמנה לאוין. פירש"י ז"ל והן מוקדשין עובר על השור שהו' קדשי מזבח משום [דברים ט"ו] לא תעבוד בבכור שורך וכל הקדשים כבכו' כדנפקא לן בספרי [ראה פיס' קכ"ד] לא תעבוד בבכור אין לי אלא בכור שאר קדשים מניין אמרת ק"ו ומה בכור שאינו נוהג בכל הולדות ויוצא לחולין בלא פדיון אם נפל בו מום אסור בגיזה ועבודה שאר קדשים לא כל שכן. ועל החמור שהוא קדשי בדק הבית חייב משום לאו דהזיד במעילה אליבא דחכמים כדאמרינן בכל שעה [ל"ג ע"א]. אבל משום לאו דלא תעבוד בבכור לא לקי בחמור כדאמרי' בראשית הגז [קל"ה ע"א] ובבכורות [כ"ה ע"א] דקדשי בדק הבית אינן אסורין בגיזה ועבודה אלא מדרבנן. מיהו בהנאה אסור מדאורייתא ושייך ביה מעילה. ובפטר חמור ליכא לאוקמא ואליבא דר' יהודה דאסר ליה בהנאה בפר"ק דבכורות [ט' ע"ב] דאי חשיב הכא חד לאו בתרי כגון לאו דלא תעבוד במוקדשין ואפטר חמור נמי לחשוב נמי מוקדשין ופטרי חמורים טובא וטפי להו לאוי. ואע"ג דבפ' בתרא דמכות [כ"ב ע"א] אוקימ' לה בגמ' בבכו' דוחק הוא ומסקנא לאו הכי הוא. כן פי' ז"ל וקשיא עליה בשור של קדשי מזבח נמי הא איכא משום הזיד במעילה ולחשוב תשע. א"ל דאין הכי נמי אלא דחד לאו תרי זימני לא חשיב. ואפשר היה לפרש לה בבכור וכהתם ואתיא כמאן דאמר [בכורות ט' ע"ב] בכור שורך ולא של שותפו' ודלא כמאן דאמר ולא פטר חמור. וחייב שתים משום לא תעבוד. וכי תימא לחשוב טובא הא לא קשיא דהני תרתי איצטרכי לי' משום חורש בשור ובחמור דכלאי' לאו דכלאים אבל טפי דלא מוסיף אלא לאוי יתירי לא חשיב וכי תימא אכתי איכא משום הזיד במעילה. ליתא דבכור ממון כהן הוא ולית ביה מעילה. אלא דאכתי קשי' מאי איריא כלאי הכרם לימא כלאים סתמא. והעיקר מה שפי' ר"ת ז"ל דהכא בשור בכור ופטר חמור וליכ' אלא חד לאו משום לא תעבוד ולמסקנא דהתם לא מוקמינן לה בבכור. בשור של מוקדשין דאיכא נמי משום לא תעבוד. וחמור לאו דוקא דאי בשל בדק הבית הכא לא חשיב לאו דמעילה דלא חשיב אלא מידי דלקי עלי' בכל שהוא כדקתני יש חורש תלם אחד ומעילה ליכא אלא בשנהנה בשוה פרוטה אלא דלישנ' דקרא נקט [דברים כ"ב] לא תחרוש בשור ובחמור והכא מיירי בחמור של חולין אי נמי בשל מוקדשין או בשני מינים אחרים בשור ושה דלא קפדינן אלא אכלאים אבל משום מוקדשין ליכא אלא חד לאו בלחוד. וכי תימא א"כ למה לי שני מינין לימא בשור פסולי המוקדשין דחייב משום לא תעבוד ומשום כלאים נמי משום דאיתקש לשני גופין לצבי ואיל כדאיתא התם במסכת מכות. אין הכי נמי אלא לישנא דקרא נקט ואורחא דמילתא דחרישה. וכלאי הכרם מחייב שתים משום כלאי זרעים וכלאי הכרם ואליבא דר' יאשי' דאמ' [חולין פ"ב ע"ב] אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפלת יד. וחייב משום חטה ושעורה ומשום חטה ושעורה וחרצן דטעמיה דר' יאשיה משום דכתיב [שם] לא תזרע כרמך כלאים וכרם אינו נקרא אלא בגפנים אלמא בעי' כלאים לבר מן הגפנים אבל שדה בלא זרעים נקרא כן. והכי משמע בירושלמי דגרסי' התם במס' כלאים [פ"ח ה"א] על דעתיה דר' יאשי' כתיב [ויקרא י"ט] שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים חבריא אמרי להתרייה שאם התרו בו משום שדך לוקה משום כרמך לוקה. וכן נמי משום תרווייהו לוקה שתים וכבר כתבתי מזה שם במסכ' מכות בס"ד.
<h2>דף כה.</h2>
[פסחים מ"ז ע"א] יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמנה לאוין. פירש"י ז"ל והן מוקדשין עובר על השור שהו' קדשי מזבח משום [דברים ט"ו] לא תעבוד בבכור שורך וכל הקדשים כבכו' כדנפקא לן בספרי [ראה פיס' קכ"ד] לא תעבוד בבכור אין לי אלא בכור שאר קדשים מניין אמרת ק"ו ומה בכור שאינו נוהג בכל הולדות ויוצא לחולין בלא פדיון אם נפל בו מום אסור בגיזה ועבודה שאר קדשים לא כל שכן. ועל החמור שהוא קדשי בדק הבית חייב משום לאו דהזיד במעילה אליבא דחכמים כדאמרינן בכל שעה [ל"ג ע"א]. אבל משום לאו דלא תעבוד בבכור לא לקי בחמור כדאמרי' בראשית הגז [קל"ה ע"א] ובבכורות [כ"ה ע"א] דקדשי בדק הבית אינן אסורין בגיזה ועבודה אלא מדרבנן. מיהו בהנאה אסור מדאורייתא ושייך ביה מעילה. ובפטר חמור ליכא לאוקמא ואליבא דר' יהודה דאסר ליה בהנאה בפר"ק דבכורות [ט' ע"א] דאי חשיב הכא חד לאו בתרי כגון לאו דלא תעבוד במוקדשין ואפטר חמור נמי לחשוב נמי מוקדשין ופטרי חמורים טובא וטפי להו לאוי. ואע"ג דבפ' בתרא דמכות [כ"ב ע"א] אוקימ' לה בגמ' בבכו' דוחק הוא ומסקנא לאו הכי הוא. כן פי' ז"ל וקשיא עליה בשור של קדשי מזבח נמי הא איכא משום הזיד במעילה ולחשוב תשע. א"ל דאין הכי נמי אלא דחד לאו תרי זימני לא חשיב. ואפשר היה לפרש לה בבכור וכהתם ואתיא כמאן דאמר [בכורות ט' ע"ב] בכור שורך ולא של שותפו' ודלא כמאן דאמר ולא פטר חמור. וחייב שתים משום לא תעבוד. וכי תימא לחשוב טובא הא לא קשיא דהני תרתי איצטרכי לי' משום חורש בשור ובחמור דכלאי' לאו דכלאים אבל טפי דלא מוסיף אלא לאוי יתירי לא חשיב וכי תימא אכתי איכא משום הזיד במעילה. ליתא דבכור ממון כהן הוא ולית ביה מעילה. אלא דאכתי קשי' מאי איריא כלאי הכרם לימא כלאים סתמא. והעיקר מה שפי' ר"ת ז"ל דהכא בשור בכור ופטר חמור וליכ' אלא חד לאו משום לא תעבוד ולמסקנא דהתם לא מוקמינן לה בבכור. בשור של מוקדשין דאיכא נמי משום לא תעבוד. וחמור לאו דוקא דאי בשל בדק הבית הכא לא חשיב לאו דמעילה דלא חשיב אלא מידי דלקי עלי' בכל שהוא כדקתני יש חורש תלם אחד ומעילה ליכא אלא בשנהנה בשוה פרוטה אלא דלישנ' דקרא נקט [דברים כ"ב] לא תחרוש בשור ובחמור והכא מיירי בחמור של חולין אי נמי בשל מוקדשין או בשני מינים אחרים בשור ושה דלא קפדינן אלא אכלאים אבל משום מוקדשין ליכא אלא חד לאו בלחוד. וכי תימא א"כ למה לי שני מינין לימא בשור פסולי המוקדשין דחייב משום לא תעבוד ומשום כלאים נמי משום דאיתקש לשני גופין לצבי ואיל כדאיתא התם במסכת מכות. אין הכי נמי אלא לישנא דקרא נקט ואורחא דמילתא דחרישה. וכלאי הכרם מחייב שתים משום כלאי זרעים וכלאי הכרם ואליבא דר' יאשי' דאמ' [חולין פ"ב ע"ב] אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפלת יד. וחייב משום חטה ושעורה ומשום חטה ושעורה וחרצן דטעמיה דר' יאשיה משום דכתיב [שם] לא תזרע כרמך כלאים וכרם אינו נקרא אלא בגפנים אלמא בעי' כלאים לבר מן הגפנים אבל שדה בלא זרעים נקרא כן. והכי משמע בירושלמי דגרסי' התם במס' כלאים [פ"ח ה"א] על דעתיה דר' יאשי' כתיב [ויקרא י"ט] שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים חבריא אמרי להתרייה שאם התרו בו משום שדך לוקה משום כרמך לוקה. וכן נמי משום תרווייהו לוקה שתים וכבר כתבתי מזה שם במסכ' מכות בס"ד.
[פסחים ל"א ע"א] מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו. ולאו משו' דשמואל דאמר [ערכין כ"ט ע"א] הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל דההיא ה"מ דיעבד אבל לכתחילה לא. אלא הכא משום דמדינא לא בעי פדיון, ואפילו לרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה דמ"מ שעבודא אית ליה עליה אלא דהכא מפני הרואים הוא שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. והא דאמר רבא [גיטין מ' ע"ב] הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד ר"ח ורש"י ז"ל פירשוה בקדושת הגוף וא"כ אצטריכי לאוקמה בששעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי דאי לא אפילו בהדיוט נמי הכי דינא דהא קיימ"ל [ב"ק י"א ע"ב] עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו. אבל הראב"ד ז"ל כתב דבכל הקדש הוא דהכא נמי הא פריק ליה ואין הקדש יוצא בלא פדיון. וזה שלא כמה שאמרנו דפדיון זה אינו אלא משום הרואים.
<h2>דף כז.</h2>
והרב אלפסי ז"ל כתב דמתני' [פסחים מ"ו ע"א] בחלת א"י דחל' טמאה אסורה בין לכהן גדול בין לכהן קטן. אבל בחוצה לארץ קורא לה שם ואפי לה ומאכילה לכהן קטן דאמר שמואל [בכורות כ"ז ע"א] אין חלת חו"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצא עליו מגופו באיש עד שיראה קרי באשה עד שתרא' נדה. והרב בעל המאור ז"ל השיב עליו דהתם במס' בכורות אסקינן דתרומת חוצה לארץ טמא מת טובל ואוכל בה אלא ודאי כל שבחוצה לארץ אי איכא כהן כלל בין גדול בין קטן אפי לה ומאכיל ליה והראב"ד ז"ל השיב עליו מדאמרינן התם במס' בכורות אמר רבינא הלכך נדה קוצה לה חלה ואוכלה כהן קטן ואי ליכא קטן שקיל לה בריש מסיא ושדי לה בתנורא. ומדרבינא דהוה בתר' לא שרי למתבה לגדול ע"י טבילה ש"מ דהא דאמרי' התם בסוף שמעתא בגדול טמא מת שאוכל בטבילה ואמרינן דלית הלכתא כוותיה לחומרא אתמר דלא סגי לי' בטבילה לגדול ולא משום טומאת מת ושרץ אלא משום טומאת הקרי והזיבה שיצא ממנו הוא דלא סגי ליה בטביל' לגדול. ואפשר שגזרו עליו משום זיבה דלא סגי ליה בטביל' ואפי' בהערב שמש וכן עיקר ע"כ. וכן הר"מ (במז"ל) [בנז"ל] מעמיד דברי הרב אלפסי ז"ל. אלא שהקשה הוא ז"ל דהא קיימ"ל [שם] תרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב וכיון שכן בין דאיכא גדול או קטן בין דליכא יפריש בטומאה ויחזירנה לשם ויבטלנה ומותרת לזרים. וכי תימא דאפילו ביטול לא מהני אלא להאכילה לכהן בימי טומאתו אבל לא לזרים הלכך צריכין אנו לכהן ממה נפשך. הא ליתא דכבר פי' שם רש"י ז"ל דאף לזרים מותרת וכן הוכיח [בראיות]. ורבה דמבטל לה ואכיל לה בימי טומאתו לאו דוקא משום דכהן הוה אלא דמכיון שהיא מותרת לזרים בבטול איהו נמי מבטלה ואכיל לה בטומאה דכחולין דמי. לפיכך פי' הוא ז"ל דלא אמרו מבטלה ברוב אלא בשנתערבה כבר בכמותה או בפחות דאז מותר להוסיף ולבטל ברוב אבל כשלא נתערבה כלל אין מבטלין לכתחילה. וחלת חוצה לארץ דאמרי' איכא מאן דאמר דבכל חו"ל נוהגת ולפיכך כ' ר' אפרים ז"ל דכיון דאשכחן נמי תרומת חו"ל ש"מ שבכל חו"ל נוהגת וכן העידו עליו שהי' מפריש תרומה ומעשרות מגפנים שהיו לו בתוך ביתו. וזה אינו שלא אמרו אלא בעמון ומואב שהוא מעשה זקנים או בבבל שהו' מעש' נביאי' [ידים פ"ד מ"ג]. וא"כ אף אנו נאמר כן בחלה וכן דעת הרב בעל העיטור ז"ל. והא ליתא שגזרו בחלה ולא גזרו בתרומה משו' דלכל עיסה ואין לכל שדה וכדי שלא תשתכח תו' חלה. ולענין פסק הלכה במתני' דחלה הרב אלפסי ז"ל פוסק כר' אליעזר חדא דר' כוותיה בגמרא והלכה כר' מחבירו ועוד דהא דר' אליעזר שייכא באידך ר' אליעזר דהרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה [להלן מ"ח ע"ב] וחד טעמא נינהו ובההוא הא איפסקא הלכתא כותיה. כלומר דמאן דפסק כבן בתירא דתטיל לה צונן היינו משום דאית ליה דאין הסל מצרפן אלא חלה מן העיסה בעי' דאי לא אמאי פליג עליה דר' אליעזר דהא שמעינן ליה דאית ליה הואיל ואי בעי מתשי' עליה לחומר' ומאן דאית ליה הואיל בין לקולא בין לחומרא אית ליה. אלא ודאי כדאמרן דחד טעמא הוא הלכך אי בחלת א"י לא תקרא לה שם עד שתאפה ולאחר אפיה הסל מצרפן ומפריש וממתין עד חול המועד ושורפה. ואי בחלת חו"ל מפריש ואפי לה ומאכיל לה לכהן קטן שלא ראה קרי מימיו ואי ליכא כהן קטן עביד כר' אליעזר.
<h2>דף לב:</h2>
[פסחים כ"ט ע"ב] האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל. אע"ג דלקמן [ל"ב ע"א] מוקמינן מתני' דהאוכל תרומת חמץ בפסח משלם קרן וחומש כר' יוסי הגלילי התם הוא דאי לאו הכי הוה צריכא למימר דתרומה לפי מדה משלם ומשו"ה דחקינן ומוקמינן דלא כהלכתא. אבל הכא דליכא דוחקא טפי עדיף דניקו ברייתא כהלכתא ונימא דלהאי לישנא תרוייהו אית להו כר' שמעון דבזמנו אסור לאחר זמנו מותר ודבר הגורם לממון כממון דמי וכיון דלאחר זמנו היה מותר כי אכיל ליה השתא גורם הפסד ממון הוא הלכך מעל. אי נמי דתרוייהו אית להו פודין את הקדשי' להאכילם לכלבים הלכך זה מצי פריק ומאכיל לכלבים שאינן שלו או לגוים אפי' בפסח ואין זה נהנה מן החמץ כיון שהוא אינו משתמש עכשיו בו והמעות יהו מונחים עד לאחר הפסח מ"מ זה האוכל הרי הפסיד ממנו תועלת מכר זה ומעל. ומאן דאמר לא מעל סבר כר' נחוניא דאמר כרת ותשלומין פטור וכיון שזה הזיד בחמץ פטור אבל אם שגג בשתיהן לכולי עלמא חייב להאי לישנא. ורב [יוסף] אמר דלכולי עלמא לית להו דר' נחוני' אלא הכא בפודין את הקדשים גופא קמיפלגי דמאן דאמר לא מעל סבר אין פודין. ואי משום דבר הגורם לממון ה"מ כשגורם ממון תוך הפסח אבל גרמא דלאחר הפסח לא חשיבא ליה. וא"ת ואפי' תימא דאין פודין לכלבים דלמא פודין לעכו"ם דתנן במסכת בכורות [ל"ב ע"ב] לא ימנה ישראל עם הכהן על בכור בעל מום וב"ה מתירין אפילו עכו"ם. ואע"ג דכלבים לא אפשר דהא כתיב [דברים י"ב] ואכלת ודרשינן [תמורה ל"א ע"א] ולא לכלביך. א"ל דההיא ר' עקיבא היא אליבא דב"ה אבל רבנן דב"ה לא שרו עכו"ם דאמרי' התם מתני' ר' עקיבא היא דתניא בכור אין נמנין עליו אלא חבורה שכולה כהנים דברי ב"ש ובה"א אף זרים ר' עקיבא אומר אפילו עכו"ם וטעמא דב"ה מפרש התם דכתיב [שם ט"ו] הטמא והטהור ומה טמא שאינו אוכל בקדשים אוכל בבכור זה שאוכל בקדשים קלים אינו דין שיאכל בבכור וטעמא דר"ע צבי ואיל כתיב מה צבי ואיל אפילו עכו"ם אף בכור אבל רבנן אליבא דב"ה עכו"ם ככלבים ואכתי קשיא דלא אשכחן דפליגי תנאי אם פודין או לאו אלא בשקדם הקדשן את מומן אבל קדם מומן את הקדשן דלא קדשי קדושת הגוף לכו"ע פודין. והכא נמי הא לא קדיש קדושת הגוף והא ודאי קשיא אא"כ נאמר דשלש מחלוקת בדבר. ורב אחא בריה דרבא אמר דכו"ע אין פודין והכא בדבר הגורם לממון אי כממון דמי פליגי. ואכתי כולהו כר"ש.
<h2>דף לג:</h2>
[פסחים י"א ע"א] בכור שאחזו דם אפילו מת אין מקיזין אותו דברי ר' יהודה וחכ"א יקיז ובלבד שלא יטיל בו מום. לכולהו קא מקשה לר' יהודה דאמר גבי עומר דלא גזרי' קיטוף אטו קצירה כיון דבדיל מיניה והכא גזר מקום שאין עושה בו מום אטו מקום שעושה בו מום. ורבנן אדרבנן דלעיל גזרי משום דכיון דשרית ליה במקצת לא בדיל קרי' ליה והכא לא גזרי ומשני דשאני הכא דאדם בהול על ממונו מר כדאית ליה ומר כדאית ליה.
[פסחים ט"ו ע"א] אמר ר' שמעון בן לקיש משום בר קפרא מתני' באב הטומאה דאורייתא וולד הטומאה דאורייתא. משום דס"ל דכיון דאיכא לאוקמה מתני' בהכי וע"י משקין וכדפרישית לא מקלינן כולי האי לאוקמא בולד דרבנן ולטמאה דאורייתא וממתני' ליכא למילף אלא מאי מדבריהם מדברי ר' אליעזר ור' יהושע ואעלמא קאי דתנן חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה ר' אליעזר אומר אם היתה מונחת במקום התורפה הפקר ומקום שרצים יניחנה במקו' המוצנע דס"ל דעדיין חייב בשמירת' שלא לגרום לה טומאה ודאית דכתיב [במדבר י"ח] ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי יש אם למקרא ובשתי תרומו' הכתו' מדבר אחת טהורה ואחת תלויה. ור' יהושע אמר אם היה מונחת במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה. דס"ל להא מלתא יש אם (למקרא) [למסורת] ותרומתי כתיב. וכי היכי דאי"ל לר' יהושע דלס' טומא' מותר לטמא ודאי ה"נ בחמץ דאסור דרבנן מותר לטמא דרבנן ואהדרי' מי דמי התם גרמא הכא בידים כלומר אי אפשר דמינה גמר ר' מאיר דלא דמי כלל אבל אי הוה הכא נמי בידים אכתי לא הוה מודה בה ר' יוסי דשאני הכא דספק טמא וטמא אבל התם טהור וטמא והיינו דבמתני' א"ר יוסי דר' יהושע אית ליה שתיהן כאחת ואפי"ה לא יליף מיניה.
[פסחים כ' ע"ב] רב חסדא רמי פסחא אפסחא דבמתני' קתני לר' יהושע תלויה וטמאה שתיהן כאחת ובברייתא קתני דלא ומשני דתנאי נינהו אליבא דר' יהושע. וכן מקשי' מתני' דשתיהן כאחת אמתני' דחבית דגרמ' אין בידים לא ומשני דתנאי נינהו. וכן מקשינן חבית דגרמ' אחבי' דיטמאנ' ביד ומשני דהתם איכא הפסד חולין והפסד מרובה אבל להפסד מועט לא חששו דבחבית של שמן שנשברה מודים שניהם דתרד ותטמא ואל יטמאנה ביד משום דראוי להדלק. אבל יין אין ראוי לזילוף כגון בחדש ולישנו אינו ראוי דדלמא אתי ביה לידי תקלה אבל שמן כיון דלהדלקה בעי ליה שדי ליה בכלי מאוס ולא אתי למיכליה אבל ליין כיון דלזילוף בעי ליה לא שדי ליה בכלי מאוס. ותקלה עצמה אי חיישינן לה תנאי היא דתניא חבית של יין של תרומה שנטמאת בש"א תשפך הכל ובה"א תעשה זילוף ור' ישמעאל בר' יוסי אומר בשד' תשפך הכל משום דחייש לתקל' בשהיי' להביאו הביתה בבית תעשה זילוף. וב"ה לא חיישי כלל לא בבית ולא בשדה.
<h2>דף נ:</h2>
[פסחים ל"א ע"א] מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו. ולאו משו' דשמואל דאמר [ערכין כ"ט ע"א] הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל דההיא ה"מ דיעבד אבל לכתחילה לא. אלא הכא משום דמדינא לא בעי פדיון, ואפילו לרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה דמ"מ שעבודא אית ליה עליה אלא דהכא מפני הרואים הוא שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. והא דאמר רבא [גיטין מ' ע"ב] הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד ר"ח ורש"י ז"ל פירשוה בקדושת הגוף וא"כ אצטריכי לאוקמה בששעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי דאי לא אפילו בהדיוט נמי הכי דינא דהא קיימ"ל [ב"ק י"א ע"ב] עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו. אבל הראב"ד ז"ל כתב דבכל הקדש הוא דהכא נמי הא פריק ליה ואין הקדש יוצא בלא פדיון. וזה שלא כמה שאמרנו דפדיון זה אינו אלא משום הרואים.
<h2>דף נד.</h2>
[פסחים מ"ז ע"א] יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמנה לאוין. פירש"י ז"ל והן מוקדשין עובר על השור שהו' קדשי מזבח משום [דברים ט"ו] לא תעבוד בבכור שורך וכל הקדשים כבכו' כדנפקא לן בספרי [ראה פיס' קכ"ד] לא תעבוד בבכור אין לי אלא בכור שאר קדשים מניין אמרת ק"ו ומה בכור שאינו נוהג בכל הולדות ויוצא לחולין בלא פדיון אם נפל בו מום אסור בגיזה ועבודה שאר קדשים לא כל שכן. ועל החמור שהוא קדשי בדק הבית חייב משום לאו דהזיד במעילה אליבא דחכמים כדאמרינן בכל שעה [ל"ג ע"א]. אבל משום לאו דלא תעבוד בבכור לא לקי בחמור כדאמרי' בראשית הגז [קל"ה ע"א] ובבכורות [כ"ה ע"א] דקדשי בדק הבית אינן אסורין בגיזה ועבודה אלא מדרבנן. מיהו בהנאה אסור מדאורייתא ושייך ביה מעילה. ובפטר חמור ליכא לאוקמא ואליבא דר' יהודה דאסר ליה בהנאה בפר"ק דבכורות [ט' ע"א] דאי חשיב הכא חד לאו בתרי כגון לאו דלא תעבוד במוקדשין ואפטר חמור נמי לחשוב נמי מוקדשין ופטרי חמורים טובא וטפי להו לאוי. ואע"ג דבפ' בתרא דמכות [כ"ב ע"א] אוקימ' לה בגמ' בבכו' דוחק הוא ומסקנא לאו הכי הוא. כן פי' ז"ל וקשיא עליה בשור של קדשי מזבח נמי הא איכא משום הזיד במעילה ולחשוב תשע. א"ל דאין הכי נמי אלא דחד לאו תרי זימני לא חשיב. ואפשר היה לפרש לה בבכור וכהתם ואתיא כמאן דאמר [בכורות ט' ע"ב] בכור שורך ולא של שותפו' ודלא כמאן דאמר ולא פטר חמור. וחייב שתים משום לא תעבוד. וכי תימא לחשוב טובא הא לא קשיא דהני תרתי איצטרכי לי' משום חורש בשור ובחמור דכלאי' לאו דכלאים אבל טפי דלא מוסיף אלא לאוי יתירי לא חשיב וכי תימא אכתי איכא משום הזיד במעילה. ליתא דבכור ממון כהן הוא ולית ביה מעילה. אלא דאכתי קשי' מאי איריא כלאי הכרם לימא כלאים סתמא. והעיקר מה שפי' ר"ת ז"ל דהכא בשור בכור ופטר חמור וליכ' אלא חד לאו משום לא תעבוד ולמסקנא דהתם לא מוקמינן לה בבכור. בשור של מוקדשין דאיכא נמי משום לא תעבוד. וחמור לאו דוקא דאי בשל בדק הבית הכא לא חשיב לאו דמעילה דלא חשיב אלא מידי דלקי עלי' בכל שהוא כדקתני יש חורש תלם אחד ומעילה ליכא אלא בשנהנה בשוה פרוטה אלא דלישנ' דקרא נקט [דברים כ"ב] לא תחרוש בשור ובחמור והכא מיירי בחמור של חולין אי נמי בשל מוקדשין או בשני מינים אחרים בשור ושה דלא קפדינן אלא אכלאים אבל משום מוקדשין ליכא אלא חד לאו בלחוד. וכי תימא א"כ למה לי שני מינין לימא בשור פסולי המוקדשין דחייב משום לא תעבוד ומשום כלאים נמי משום דאיתקש לשני גופין לצבי ואיל כדאיתא התם במסכת מכות. אין הכי נמי אלא לישנא דקרא נקט ואורחא דמילתא דחרישה. וכלאי הכרם מחייב שתים משום כלאי זרעים וכלאי הכרם ואליבא דר' יאשי' דאמ' [חולין פ"ב ע"ב] אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפלת יד. וחייב משום חטה ושעורה ומשום חטה ושעורה וחרצן דטעמיה דר' יאשיה משום דכתיב [שם] לא תזרע כרמך כלאים וכרם אינו נקרא אלא בגפנים אלמא בעי' כלאים לבר מן הגפנים אבל שדה בלא זרעים נקרא כן. והכי משמע בירושלמי דגרסי' התם במס' כלאים [פ"ח ה"א] על דעתיה דר' יאשי' כתיב [ויקרא י"ט] שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים חבריא אמרי להתרייה שאם התרו בו משום שדך לוקה משום כרמך לוקה. וכן נמי משום תרווייהו לוקה שתים וכבר כתבתי מזה שם במסכ' מכות בס"ד.
